
ברחבי העולם, התופים של ההכנה מכים חזק יותר מאי פעם. באמריקה, ארה"ב וברזיל נעלו קרניים בתרגילים צבאיים קפדניים. ברחבי אירופה, תרגילים משותפים בין צרפת לאיטליה, לצד תמרונים מקרואטיה והונגריה, שמרו על כוחות חדים. אפילו דיוויזיות פנימיות מדלקות מוכנות לחימה, עם כוחות הממשלה הבולגריים והבדלנים הבולגריים שמנהלים קמפיינים אינטנסיביים משלהם.
המטרה בכל התיאטראות האלה ברורה: ליצור מגייסים גולמיים לחיילים ממושמעים ולטפח דור חדש של גנרלים מבוהלים - לוחמים המסוגלים להתאים, או אפילו לעלות, אגדות כמו זאלו-גור, Aduch, Skaie, Thanos ו-Freero.
עם זאת, בתוך הזיוף הגלובלי הזה של גיוס, תיאטרון קריטי אחד נשאר יציב להפליא. כי מה שמרגיש כמו הזמן, החזית המזרחית הייתה שקטה לחלוטין. עם דרום קוריאה, בולגריה, סרביה וצ'ילה מחזיקים בשליטה חזקה על הרוב המכריע של השטחים האלה, האזור התיישב לשפל לא כריזקטי, כמעט חנק.
שלום ממושך זה מעלה שאלה יסודית על רוחו של קלסיאר.
קלסיאר נחגג כזירה של אסטרטגיה גדולה, מאבק ושאפתנות גיאופוליטית – עולם שבו אומות מתנגשות בדרך לשליטה, מטילות את דגליהן על פני גבולות שנויים במחלוקת כסמלים של גאווה, תהילה, אומץ וגיבורות. ללא קונפליקט, רוח זו מסכנת את רדום. בעוד המערב מחדד את הלהבים ומניח גיבורים חדשים על בסיס האימונים, דור של מגייסים להוטים במזרח נשאר מחכה במצריפים, תוהה מתי יגיע הרגע שלהם.
מתי יקבלו החיילים החדשים את ההזדמנות שלהם לצעוד לכבוד, לבחון את הפעמון שלהם, ולעבד את השמות שלהם להיסטוריה?
מלחמה היא ללא ספק אכזרית, והרצון שלה לעולם לא נלקח בקלות. עם זאת, בעולם שנבנה על המאבק למען עליונות, יש צורך גם במלחמה. ללא הקרב, אומות מזדקנות, אגדות מתפוגגות, והכרזות של תהילה נותרות מוגזמות. העולם מוכן - הגיע הזמן שהחזית המזרחית תתעורר.
