אחרון בואי

על פני האדמה נלחמה פעם בדם של גיבורים; כל כבוד, כל חירות, עכשיו אמבטיה של דמעות וצער.

הדגל יורד בעדינות, הנשק מושתק באופן אוטומטי. זעקת המלחמה הפכה לדמעות, והתקווה הישנה התקררה לאט.

אין זה עם פחדנות הנכנעת, אלא בלב ההתנגדות; כי אפילו ברזל הוא נייח, כשסופה של מלחמה היא אינסופית.

אמא של אנשים, תסלח לבתך, עכשיו לא תוכל להגן על האדמה. החלום שלך להיות חופשי וגדול, נראה כמו אפר שנסחף במלחמה.

אך בכניעה, יש הבטחה סודית, שהזיכרון לעולם לא ייפסק; האדמה עשויה להיות בידי אחרים, אך רוח העם אינה זמינה להם.

לכן אני מורידה את החרב שנמצאת בידי, לא משום שעמדתי שבורה, אלא בגלל האנשים שאני רוצה לחיות, יש גם מאבקים לחכות.

ואם תבואו הרקב הפתוח, אם הילדים שלנו ישובו אל הקרקע שנגנבה, לכבוד שנהרס מהאפר, העיר תקום שוב.

כי כניעה יכולה לסיים את המלחמה, אבל אף פעם לא סוף העם.